השנה הזאת הייתה מאוד משמעותית בשבילי. שנה ששינתה תפיסות עולם, הביאה איתה תובנות חדשות, ובכלל גרמה לי לבחון כל כך הרבה תפיסות וסטיגמות שהיו כנראה תמוהים בתוכי. שנה שבה בפעם הראשונה בחיי התחלתי להיות מעורב פוליטית וחברתית בכל מה שקורה כאן. זו גם היתה השנה שבה המוזיקה שלי לא היתה מרכז החיים, האלבום שיצא חודשיים לפני השנה הזאת גרם לשחרר ממה שהעסיק אותי מאוד במשך חצי עשור. וזה כבר התחיל בשינוי מרענן.

ב1.1.2020 הייתי על החוף בקופנגן, חגגתי את החיים ואת ההתרגשות שכולנו חווינו מהעשור החדש שבפתח. היתה הרגשה של Fresh באוויר והטיול הזה נתן לי את האנרגיות המחודשות שהייתי צריך כל כך. כשחזרתי לארץ בינואר הייתי קצת בבאסה, החורף הקר היה ניגוד מוחלט למה שהיה בתאילנד. ואז ב-26.1 התחילה ה-2020 שלי. יוצא מהמקלחת ומקבל מלא הודעות וטלפונים ולא מבין מה קורה – קובי בראיינט נהרג. ומשהו בתוכי פשוט נשבר, בחיים לא חוויתי כזה עצב ממוות של בנאדם שאף פעם לא הכרתי אבל הרגשתי שהוא כל כך קרוב וחלק ממני. וזה היה קשה.

אני רק רציתי לעבור את החורף המסריח הזה וידעתי שבעוד חודש יגיע מרץ ואיתו פורים, פסח, טיסה לאפריקה לראות את סינדי, יומהולדת וכל שאר החגיגות שקורות בתקופה הזאת ובמיוחד בעולם התרבות וההופעות. התחלתי גם עבודה חדשה בתור מדריך נעורים בקיבוץ, וגם הלייבל התחיל קצת לגדול ולקחת יותר מקום בעשייה שלי. ואז הגיע ה-15 במרץ.

כשאני מסתכל על זה מנקודת המבט של היום, אני מודע לזה שהייתי בפאניקה מטורפת! כן, גם אני נפלתי להיסטריית ההפחדות ותחזיות האימה שיצאו מכל מקום. קניתי את המסכה הכי יקרה בסופר פארם, שמתי עליי כפפות כל הזמן והלכתי עם חומר חיטוי לכל מקום שנסעתי. המסיבות עיתונאים של ביבי ותחזיות האימה שיצאו מערוצי התקשורת היו שוק מטורף ובלתי נסלח שאני מסתכל על זה היום. וכן, התקופה הזאת נתנה הזדמנות להסתגר בבית, לנוח, לחשוב, להסיק, וגם הזדמנות להכיר ולהתאהב בחתולה ובאחים שלה שגרים איתי כאן בקיבוץ.

באפריל התחלתי להתפכח, כבר אז הייתי בהפגנה מאוד שקטה בתל אביב. התחלתי להיכנס לכל מיני זומים, לקרוא ולנסות להבין איך אפשר להעביר את התקופה הזאת בלי להשתגע. והתשובה היתה ברורה – עשייה. פשוט להיות בעשייה בכל תחום שאני יכול ולא ליפול קשות לדיכאון, בדידות ובינג'ים בלתי נגמרים בנטפליקס (למרות שזה היה ממש כיף לפעמים).

אז יצרתי הרצאה בזום על בוב דילן, הוצאתי קליפ לייב מההופעת השקה, כתבתי תכנית עבודה ותכננתי מיתוג מחדש לעסק שלי, לקחתי חלק פעיל בהקמה של איגוד המוזיקאים\יות החדש, הייתי מדריך מוגנות בקיבוץ לנערים ולנערות, העברתי חונכות לנער שהוא על הרצף, עבדתי על סינגל חדש ברגע שנצא מהסגר, סגרתי הופעה בעשן הזמן בתקווה שלא יהיה סגר (ולא היה), למדתי לבשל מתכונים חדשים ודאגתי לשמור על קשר עם חברים, כי זה היה הכי קל לחשוב "מי רוצה עכשיו לדבר בתקופה כזאת", אבל ההפך הוא הנכון.

ביומהולדת שלי כבר חשבתי שהנה אנחנו אחרי זה, הייתי בפאב עם חברים ביפו ושמחתי לאללה שרוב הקורונה מאחורינו, הייתי בטוח שהטרלול הזה עבר והנה אנחנו מבינים שהשד לא כזה נורא. אבל חודש אחרי הבנתי כמה כל זה היה חרטא, וכמה מי שמנהל פה את המדינה הם חרטא, וכמה ניתוק, פייק, הנדסת תודעה ושקרים יש פה. ואז בלפור, כיכר רבין, גשרים וצמתים, והבחירה לחיות את החיים כפי שאני רואה אותם ולא כפי שאחרים רואים אותם בשבילי.

בקיץ גם התחלתי להיות טבעוני, נטו מתוך אהבה לחיות ולמשאבי הטבע שאנחנו הורסים יום יום בגלל תעשיית הבשר. לצערי לא הצלחתי לעמוד בזה אבל מאז ועד כתיבת שורות אלה אני צמחוני גאה (טופו עם בצל, פטריות ושמן זית זה אש). השנה גם ניגנתי בפעם הראשונה בהופעה על בס, שזה מטורף עבור מישהו שעוד זוכר כמה קשה היה לו לעבור מ-C ל-Am.

בכלל בשנה הזאת יצאו שירים ואלבומים שהעיפו לי את המח וגם את התודעה. אלבום השנה שלי הוא של "הגל השני" עם שירים כמו 'אם הכל נגמר' ("לא רוצה יותר לשמוע חצי אמת חצי מסך אבק", "יש פה כח יש פה מח ובכל זאת זה אבוד"), 'הנחיות חדשות' ("אם בא לי שוטר שאומר לא לגעת בחול אני דוקר אותו מהר וקורא לחבר שיצלם שאני שובר לו את הראש מבחינה מטאפורית", "יש עכשיו שקיעה, בואי נרוץ למים לפני שהליקופטר שם לי סטילה בשמים"). יצא גם "צו השעה" עם הפקות מדהימות ומה שהכי נגע בי שם זו הגרסה של ג'יין בורדו ואיה זהבי פייגלין ל'ואלס להגנת הצומח'. שיר שלא היה לי מושג שנכתב על הטרדות מיניות כמו שלא היה לי מושג על הרבה דברים שקרו ועדיין קורים לנשים בחברה שלנו. והמשמעות של זה נתנה לי כאפה לפנים, כאפה שחייבים לשנות ולכבד נשים, להתייחס אליהן בצורה שווה ומכובדת, כי אנחנו ממש אבל ממש לא יותר טובים מהן.

בספטמבר ניצלתי את תקופת החגים והיעני סגר להיות בבית, להיות קרוב למשפחה ולחברים מהעמק. יצרתי גם סדרת רשת חדשה שנותנת למוזיקאים\יות סקירה מקצועית על הרשתות החברתיות שלהם. התחלתי עבודה עם סיגל אמסלם במה שהיה אמור להיות גג שבועיים ונמשך עד היום. השיר והסיפור שלה כל כך נגעו בי ואני מאמין שהיא עוד תיגע בהמון אנשים בעתיד, בלי חרטה. חמסה חמסה.

אוקטובר 2020 היה מתוק אליי, אחרי הטרגדיה של קובי בתחילת השנה, הלייקרס השלימו את המשימה וזכו באליפות שהוקדשה לו. כמה התרגשות ושמחה היו אצלי בלילה הזה (ובקבוק שמפניה ריק ב-6 בבוקר), סיום באמת מושלם לעונה כזאת משוגעת ב-NBA. באותו חודש גם עלתה לאוויר 'שעת נעילה', הסדרה שהכי ריגשה אותי מכל הסדרות והסרטים שיצאו השנה. ההבנה שהמדינה הזאת היתה כל כך קרובה לסופה היא בלתי נתפסת, והיא ניצלה בזכות האנשים הפשוטים שיצאו להילחם על עתיד המדינה, ולא בזכות הפוליטיקאים המתנשאים והיהירים שהסתירו את המידע מהציבור הרחב (מזכיר לי משהו).

בנובמבר ודצמבר חזרתי להופיע ולהקליט שיר חדש. הופענו כל הפולק סטונרס בקיבוץ ניר עם בהופעת להקה ראשונה מאז דצמבר שנה שעברה. זה היה כל כך כיף וכל כך קצר מדי, לא רק ההופעה, בכלל להיות באירוע עם עוד אנשים. לשתות בירה, לעשן, להכיר, לדבר… הנפש כל כך התגעגעה לזה ולא היה לי מושג באמת עד כמה. עד שזה קרה.

הופעתי גם בבתי אבות מול אנשים שהיו כנראה בבדידות הכי קשה בשנה הזאת, וזה עשה לי טוב על הנשמה לשיר להם שירים וגם להתפרנס קצת מהמקצוע שהמדינה שכחה שהוא קיים. השבוע האחרון של השנה היה חופש מבחינתי, חולה על הכריסמיס, חולה על טיולים, חולה על המשפחה והחברים שלי. הכי צחוקים לספור לאחור במדורה באמצע הטבע ולשים 'זוט עני' כשיר הראשון של 2021.

ועכשיו אני אמור לסכם, אבל נראה לי שסיכמתי מספיק, כמו שהבנתם השנה הזאת עשתה לי טוב. עכשיו אני רק מתפלל שיהיה טוב במקום שאנחנו חיים בו. חייבים שינוי עמוק, והלוואי שזה יגיע בקרוב.